הדבר הראשון שאביב מבחין בו הוא שמלה ירוקה, שמלה קצרה עם כתפיות רחבות בגוון ירוק דהוי ופרחים קטנים בצבע צהבהב עכור. מזכירה קצת את הבגדים מהווילונות שתפרה האומנת לילדים בצלילי המוזיקה. אחרי כמה שניות הוא מבין שבתוך השמלה שוכבת ילדה קטנה, קצת גדולה יותר מהילה שלו. על עורפה אסוף השיער בקוקייה ורודה, פניה על המדרכה, ידיה פרושות לשני הצדדים, פלג גופה התחתון שרוע על הכביש, רגל ימין מקופלת ושמאל ישרה ומתוחה. אולי בגלל חוסר התזוזה הוא לא ראה אותה קודם. הוא מביט משתומם ימינה ושמאלה, מחפש לראות אמא מגיעה בריצה מאחד הכיוונים, אבל הרחוב ריק מאדם בשעת צהריים חמה כל כך.
“ילדה ? הכל בסדר ?” הוא מניח על גבה יד גדולה ועדינה. תמיד אמרו לו שיש לו ידיים של פסנתרן, למעט הכשרון. בתנועות זהירות הוא מנסה להזיז אותה קלות. אין תגובה. הפעם הוא לבד, ברחוב שומם, ואין לו ברירה. הוא חייב לעשות משהו. הוא לגמרי לא בטוח אם לרוץ לתוך הבית, להתקשר למשטרה או לנסות לעשות משהו בעצמו. הוא רץ פנימה, הפעם הוא גם יחזור.
“משטרה שלום”
“משטרה ? ליד הבית שלי, על הכביש, על המדרכה, שוכבת ילדה.”
“היא פצועה ?”
“אני לא יודע, יכול להיות.”
“דרסו אותה ?”
“היא לא זזה. אבל לא נראה כאילו שקרה משהו. בעצם אני לא יודע. צריך מישהו שיבוא מהר. היא רק ילדה.”
“מה הכתובת ?”
הוא נותן להם את הכתובת וסוגר את הטלפון. לרגע נדמה לו שזה בעצם סרט ואם רק ישתרע על הספה בסלון הקריר והחשוך הכל יבוא גם הפעם על פתרונו בשלום. המשטרה תגיע תוך מספר דקות ותטפל בעניין כמו שהיא יודעת והוא יוכל לצפות מהצד. מהצד הוא רואה גבר נמוך ומוצק עם אגלי זיעה שמטפסים ממצח גבוה לעבר קו שיער נסוג, נסוג הרבה מעבר למה שציפה בגיל ארבעים. מהצד הוא רואה גבר פסיבי ששוב מחכה שמישהו אחר יפתור לו את הבעיות. טיפה טורדנית שמצטברת מעל עינו השמאלית מקפיצה אותו החוצה מאולם הקולנוע הפרטי שלו. אביב פותח את המקרר בתנועה חטופה, שולף בקבוק מים קר ורץ החוצה. כמה דקות בבית הקריר כבר גרמו לו לשכוח כמה לוהט האוויר שבחוץ. הוא מכווץ את עיניו מול השמש המסנוורת, מצל עליהם בידיו ורץ חזרה אל הכביש. הרחוב ריק, לא כלב ולא חתול, לא ילדה ולא שמלה ירוקה.
אביב נועץ עיניים בכתם בלתי נראה על המדרכה, כתם שכוסה לפני כמה דקות על ידי גוף קטן וחסר ישע. זה לא יכול להיות. הוא יודע מה הוא ראה. הוא לא מסטול ולא שיכור, את הגיל הזה הוא עבר. הוא אולי קצת מוכה חום, אבל הוא יודע מה הוא רואה עכשיו. מדרכה.
אביב מתכופף אל הרצפה, לא מאמין. הוא מעביר אצבעות ארוכות על גב של ילדה לא קיימת, וכמעט נופל כשגופו מופתע מהתנוחה הלא מוכרת. כף יד שמאל בולמת את הנפילה, אולם הוא נאלץ להרים אותה מייד. הרצפה הלוהטת כמעט שורפת את ידו. אך יד ימין, לעומת זאת, מונחת על המדרכה ומרגישה חמימות נעימה בלבד. לרגע הוא מרגיש כמו הילד שהיה, קורא ופותר את חידות דני ידעני. הוא לא הוזה. משהו, או בעצם מישהי, כיסתה את המדרכה עד לא מזמן ועכשיו היא איננה, עכשיו יש פה רק מדרכה. הוא חושב שהפעם עשה את הדבר הנכון, הוא לא היה יכול לעשות שום דבר בעצמו, בשביל זה יש משטרה, מגן דוד אדום. אבל הוא שוב ברח, עזב ילדה קטנה וחסרת ישע על מדרכה באמצע רחוב. ואם זו היתה הילה שלו, אם מישהו היה משאיר אותה על מדרכה והולך. הוא אפילו לא רוצה לחשוב עליה נעלמת כמו בלעה אותה אדמת יולי הרותחת אל קרבה. הוא חייב לחשוב מהר ולהבין מה לכל הרוחות קרה פה.
הוא מנסה לשחזר את אירועי הדקות האחרונות. הוא מצא אותה על המדרכה, רץ אל תוך הבית משאיר אחריו דלת פתוחה, אל הטלפון שבמטבח שם נשען על הקיר תוך שעיניו בוהות החוצה. הוא היה חייב לשמוע או לראות כל אוטו שאולי עבר שם. לא היה כלום.
אביב נכנס שוב בריצה הביתה, חוטף את האופניים מהחצר האחורית ויוצא למדרכה. לא הכיסא שנמוך מידי, אפילו בשבילו, ולא מכנסי הג’ינס המסורבלים מפריעים לו לצאת בדהרה במורד הרחוב. העיניים סורקות את חצרות הבתים, בין המכוניות, מאחורי פחי אשפה, מתחת לשיחים ועל ענפי עצים. תוך מספר דקות הוא מגיע לקצה הרחוב ושב על עקבותיו, מביט שנית אל אותם חצרות, מכוניות, פחים ושיחים. כשהוא עובר ליד הבית, הכתם הלא קיים שואב את מבטו והוא נעצר לרגע. אם רק היה נשאר, אם רק היה נכנס הביתה ומייד חוזר, אם רק היה מגדיל ראש ולא מפשל הפעם. הוא מוחה זיעה מעל מצחו ומסדיר את הנשימה. הוא כבר לא הילד בן העשרים שהיה מקנח חתירה של שעה באימון משקולות נוסף. הילדה לא פה, הוא חושב, אז כנראה שלא קרה לה שום דבר רציני. הוא מותש מהרכיבה הקצרה, ובתוך הבית קריר ונעים. יש לו דברים חשובים יותר לעשות מלחפש ילדה שהוא לא מכיר. עוד מעט יגיע שוטר, הוא ימסור עדות ויחזור לשגרת חייו. סוף סיפור.
אבל הוא מכיר את התלונות של אורית על עצימות העיניים שלו, כשבוויכוחים סוערים במיוחד היא אומרת שהיא לא רוצה עוד ילד כי היא לא סומכת עליו כשהיא משאירה אותו עם הילה. עוד יותר מכך, הוא יודע שהיא צודקת. הוא מניח רגל שמאל על הדוושה, וכמו שלימד את הילה, מעביר רגל ימין לצד שני תוך כדי תנועה וממשיך ברכיבה מהירה לכיוון השני.
בפינת הרחוב צוללת אליו ציפור ביללות. לרגע הוא מאבד שיווי משקל כשהוא מרים את הראש ומנסה לסלק אותה. הציפור נעלמת לרגע ושוב צוללת לעברו ביללות, כמו היתה מגרשת פולש שחדר לביתה, או מגוננת על גוזלים חסרי ישע בקן. הוא מאיץ ומתרחק משם אל הפארק השכונתי בהמשך הרחוב. הדשא מצהיב בשמש הצהריים, הנדנדות עומדות בין העצים הגבוהים, מגלשות פלסטיק אדומות מסנוורות, ומתחת לעץ השיטה ספסל לבן ועליו שמלה ירוקה.
“הנה את”
“אה. כן”
“את מרגישה בסדר ? קרה לך משהו ?”
“אני בסדר”
אבל היא לא נראית בסדר. דם קרוש מעטר בליטה נפוחה על מצחה, ובהמשך שריטה על האף. אביב מוציא מכיסו מטפחת, שופך עליה מעט מים ומנקה בעדינות את המצח והאף.
“הנה עכשיו זה יותר טוב, את בטוחה שאת מרגישה טוב ?”
“כן, אני בטוחה. אתה אבא של יואב ?”
“לא, אני אבא של הילה, אבל אני לא חושב שאתן מכירות. היא יותר קטנה ממך”
“אז למה אתה מדבר איתי ?”
“למה ?” הוא פוער זוג עיניים בגודל של צלחות מרק, בדיוק כשחשב שרכבת ההרים שבראשו מגיעה לישורת האחרונה “כי לפני פחות מרבע שעה את שכבת על המדרכה ליד הבית שלי בלי לזוז ונראית כמו אדם מת”. בהתחלה הוא רוצה להגיד גוויה, אבל הוא לא בטוח שהיא יודעת מה זה. הוא גם לא בטוח שהיא יודעת מה זה מוות. היא בטוח לא יודעת מה זה לראות גוף אנושי נופל על הרצפה במרחק נגיעה ממך ולא קם יותר, מה זה לראות את הרגע הזה בהילוך איטי פעם ועוד פעם.
“כן. הייתי נורא עייפה”
“את רוצה להגיד לי שישנת ?” אביב כמעט יוצא מכליו.
“כן”
“על המדרכה ?” הוא אומר ומצמיד שתי כפות ידיים לרקות.
“כן”, היא עונה, כמו היה זה הדבר הכי טבעי בעולם.
“אבל ניסיתי להזיז אותך, ניסיתי להעיר אותך ולא הגבת” הוא אומר ולא מאמין.
“גם אבא שלי אומר את זה. הוא אומר שצריך טרקטור כדי להוציא אותי מהמיטה בבוקר”
תמיד כשהוא בא לדבר עם ילדים הוא מרגיש כמו דג זהב על יבשה. עם מבוגרים הוא דווקא מצויין. חמש דקות באחד-על-אחד עם לקוח עקשן, והתיק שלהם. איפה היה המשרד בלי הקסם האישי שלו ? אבל עם ילדים אין לו מושג, שלא לדבר על ילדים שהוא לא מכיר שנשכבים על המדרכה ליד הבית שלו.
“איפה באמת אבא שלך ?”
“אני חושבת שהוא בעבודה.”
“ואמא ?”
“היא בטח למעלה ישנה.”
“למעלה ?”, אביב שואל ולא מבין.
“כן, בחדר שלה. אפשר לשתות מהמים שלך ?”
“המים שלי ?”
“כן, מהבקבוק.”
“גאונצ’יק” הוא חושב “לא יכולת לחשוב על זה בעצמך ?”. הוא מסיר את הפקק ומגיש לה את הבקבוק. היא מנסה להרים אותו אבל המים נשפכים על שמלתה כשידיה הקטנות מנסות לייצב אותו על השפתיים. הוא אוחז את קרקעית הבקבוק בשתי ידיים בזמן שהיא מרימה אותו אל שפתיה היבשות. הוא ממשיך לתמוך בבקבוק כשהיא מסיימת כמעט ליטר וחצי בלגימה אחת, עם הפסקות קצרות לצורך נשימה.
“אמא אומרת שחשוב לשתות הרבה אבל אני תמיד שוכחת.”
“אמא יודעת איפה את ?”
“לא יודעת.”
ניידת משטרה מאיטה מאחוריהם ועוצרת. הוא מסדר קצת את השיער, סוגר כפתור בחולצה ומנסה להחליק את הקמטים.
“חבר, איפה זה פה מספר 52 ?”
“זה מעבר לפינה, אני גר ב-52” הוא אומר וניגש אל הניידת.
“דיווחו לנו על תאונה. איזה מניאק דרס ילדה, השאיר אותה על הכביש וברח.”
“זו לא היתה תאונה. זה אני התקשרתי אליכם וזו הילדה. היא התייבשה ונפלה ליד הבית שלי וחשבתי שזו תאונה.”
“היא בסדר עכשיו ?”
“כן, אני אקח אותה הביתה.”
“כולם מכירים את כולם פה, אה ?
“כן, כמו קיבוץ.”
נראה שההסבר מספק את השוטרים והם נראים מרוצים לסגור במהרה את החלון ולברוח אל המזגן. לרגע הם פותחים שוב את החלון.
“איך אנחנו יוצאים מפה ?”
“תעשו פרסה בקצה הרחוב ותצאו כמו שבאתם.”
“אתה מכיר את אמא שלי ?”
“לא.”
“אז למה אמרת להם שכן ?”
“לא אמרתי להם את זה.” הוא אומר, אבל הוא יודע שכן. גם הילה תופסת אותו בשקרים הקטנים שלו, שקרי הנוחות האלה.
“בואי, נלך לחפש את הבית שלך. את יודעת אולי את הכתובת של הבית ?”
“לא.”
“את יודעת איך מגיעים מפה לבית ?”
“לא, אבל אנחנו גרים ממש קרוב לפארק.”
“לשם או לשם ?” הוא מצביע לשני כיווני הרחוב.
“אני חושבת ששם” היא מצביעה לכיוון שממנו הוא כרגע הגיע בדהרה “בעצם לא, משם”, היא מצביעה לכיוון השני “אני לא יודעת בעצם.”
השוטר מרים את ידו לשלום כשמכונית המשטרה חולפת על פניהם בדרך החוצה. הוא עוד יכול לעצור אותם, להסביר להם בדיוק את המצב ולהעביר להם את התיק הזה. במקרר בבית יש בירה קרה ויש לו עוד כמה תיקי לקוחות לעבור עליהם היום. יד קטנה מושכת את מכנסיו. אביב מוריד את ראשו ומביט עליה. הוא מושיט לה את ידו הגדולה שעוטפת בחום את ידה ומנופף לשוטרים לשלום בידו השנייה. היא מסתכלת עליו ומנפנפת גם היא בחיוך.
“בואי, נלך למצוא לך בית.”
הוא מתעכב לעוד רגע אחד קטן כדי לנעול את האופניים אל הספסל, ויוצא איתה אל הכביש היוקד. הגשש בלש שבו אומר שאם היא הגיעה מכיוון הבית שלו, זה גם כיוון הבית שלה. הם חולפים על פני הבית שלו וממשיכים ברחובות כשהוא מנסה לחלוב ממנה רמזים, אך ללא הועיל. לא עושה רושם שמשהו נראה לה מוכר, אם כי קשה לדעת. הוא מתחיל לחשוד שהיא פשוט נהנית מהטיול. אחרי שחולפים על פני הבית שלו בכיוון השני היא עוצרת לרגע על יד סמטה קטנה.
“כאן אמא ואני מטיילות עם בנג’י.”
“בנג’י ? זה הכלב שלכם ?”
“כן. הוא תמיד משתולל ומושך אותי עם הרצועה. הוא נורא מצחיק.”
“איזה סוג הוא ?”
“הוא קטן כזה, צהוב.”
“כן, אבל איזה גזע ?”
“לא יודעת.”
הם נכנסים לסמטה המוצלת ויוצאים מהצד השני אל קצה רחוב לא מוכר. הם ממשיכים בכיוון היחיד האפשרי ומגיעים לצומת.
“לאיזה כיוון עכשיו ?” הוא שואל ומביט עליה.
“לא יודעת”
“מה את כן יודעת ?”
“לא יודעת”
הוא גם לא יודע מה עושים עכשיו. הוא גם לא ידע מה לעשות כשהרץ שעל ההליכון שלידו החליק ונפל. עד שהוא נפל הוא לא היה ממש מודע לקיומו, אדם מבוגר כמעט בגיל של אבא שלו, עם עודפי משקל שהוא כנראה מנסה להוריד בהוראת הרופא. אביב נעץ מבטו במסך ממול ורץ במקומו לקצב של גרבג’ באוזניות. בהתחלה הוא הניח שעוד רגע הוא יקום, סובב את ראשו והמשיך לרוץ לקצב המוזיקה. אבל רגע עבר ועוד רגע, והוא לא זז. הוא הוציא את האוזניות, הפסיק לרוץ וקפא במקום. במוחו חלף פלג גוף עליון של בובת פלסטיק שאליה רוכן מדריך. מצמיד שפתיים יבשות לשפתיים מפלסטיק כך שלא יברח אוויר, מול חבורת מילואימניקים משועממים. הוא זוכר אוזן לכיוון הפה כדי לשמוע את האוויר היוצא ועיניים על בית החזה בחיפוש אחר עליות וירידות. ברכיים על הרצפה, מרפקים נעולים ועיסוי לקצב של Staying Alive של הבי-ג’יס. טקסטים שגרתיים ומטרידים שעברו לו ליד האוזניים רק כדי שקצינת שלישות תוכל לסמן וי ליד “הדרכת עזרה ראשונה”. וכל הטקסטים חולפים מעל ראשו כמו עננים ברוח סערה. מבטו קפוא כשהוא נסוג לאחור, בציפייה, בתקווה, שמישהו יראה, שמישהו ישים לב, שמישהו ידע מה לעשות. כעבור מה שנדמה לו כדקות ארוכות קם אחד המתאמנים האחרים ממתקן המשקולות.
“מה יש לו ?” הוא שואל ורץ לבדוק.
“תתקשרו למגן דוד” צועק אחר.
“תרים לו את הראש שיוכל לנשום”
“זוז, אני אחליף אותך בעיסוי”
“הוא נושם ?”
“תמשיך”
ואביב נסוג לאט לאט לאחור עד שהוא נצמד לקיר באימה, עיניו מרותקות אל חבורת האנשים שמנסים לבצע החייאה. הצוות הרפואי שמגיע אחרי מספר דקות מפנה את חבורת האנשים וממשיך בפעולות ההחייאה, דומות להפליא למה שעשו לבובה בלי הרגליים. אחרי נסיונות ארוכים מסמן להם הרופא במנוד ראש שאפשר להפסיק. כבר אין מה לעשות. אביב עדיין צמוד לקיר.
“מיקה, הנה את” נשמע קול צעקה. אשה גבוהה כבת שלושים, שיערה אסוף ברישול על העורף עם קוקייה כחולה, יוצאת מפתח אחת החצרות ומגיעה מתנשפת בריצה. “כמה פעמים אמרתי לך לא לצאת מהבית לבד ? את ירדת מכל הפסים ? לאן את מטיילת לך באמצע היום ? אני צריכה לנעול אותך בבית כדי שלא תצאי ?”
מיקה מביטה באמה בשתיקה. מסך דק של דמעות מתחיל לכסות את אישוניה.
“אני חושב שהיא קצת התייבשה. נתתי לה מים”“תודה. באמת תודה. אתה לא מאמין איזה סרטים הילדה הזאת מעבירה אותי”. היא פונה שוב למיקה “נו בואי. הבלט שלך מתחיל עוד עשר דקות”. היא אוחזת בידה וחוזרת לכיוון הבית באותה מהירות שבה הגיעה. מיקה תלויה על ידה, ספק רצה ספק נגררת.
“להתראות מיקה” אומר אביב “אל תשכחי לשתות.”
“ביי” היא אומרת ומסובבת אליו את הראש במבט חטוף.
כשאביב חוזר אל הספסל בפארק הוא מרגיש, סוף סוף, משב רוח קל על פניו, בריזה שפורעת את השיער הדליל שעוד צומח על רקותיו. כשהוא פותח בכבדות את מנעול האופניים, בקבוק המים מתגלגל אל קצה מושב הספסל. בתנועה מהירה אביב מתכופף ותופס את הבקבוק רגע לפני שהוא פוגע ברצפה.
