המרתון הראשון שלי

חמש בבוקר בנאפּה, עדיין קר. אני לא עייף. נכנס אל תוך school bus צהוב שלא בנוי לאנשים בגובה מטר ותשעים. אני יושב באלכסון. מגבי האוטובוס נלחמים מלחמה סיזיפית בטיפות הגשם והדרך הרבה יותר ארוכה ממה שציפיתי. אני באמת צריך לחזור את כל הדרך הזאת בריצה. לא צריך, רוצה. מסביבי אנשים עם ותק שמתחיל במרתון אחד ומסתיים בהמון. אין הרבה בתולי מרתון כמוני. מביני הדבר מעמיסים את עצמם בשתייה ובמזון. ריח של בננות ממלא את האוטובוס. אני שונא בננות.

יש ענפי ספורט, בעיקר אלה מרובי הציוד, שבהם עובר זמן ארוך מידי מהרגע שיצאת מהבית עד הרגע שאתה עוסק סוף סוף במה שרצית, וכל טקסי ההכנה האלה שנואים עליי במיוחד. ריצה היא לא כזאת. בריצה אני יוצא מהבית ורץ, מקסימום אחרי חימום קצר. היום גם לריצה יש הקדמה טקסית ארוכה ומעצבנת, ואין לי ממש סבלנות לזה.

האוטובוסים מורידים אותנו על כביש שקט בין גפנים לספא. מולנו שני אנשים מנפחים בלון אדום גדול בצורת ח' ועליו כתוב באותיות קידוש לבנה Start. אי שם בעוד 26.2 מייל יש את השלט המשלים. כמו אמריקאי מנומס אני עומד בתור הקצר לשירותים. כשהתור מתארך אני נכנס לשורת הגפנים בצד הכביש בשביל הפעם השנייה. והשלישית. אחרי שירת ההמנון, באנטי-קליימקס מובהק, צפצוף זמבורה מוציא את הרצים לדרך. ההזנקה כל כך מינורית שאני בכלל לא בטוח שזה באמת מתחיל. נחיל האנשים משכנע אותי שכן.

* הערה והתנצלות: אמנם רוב הקוראים שולטים בשיטה המטרית וחושבים בקילומטרים אבל המרתון הזה היה במיילים (ואחותי טוענת שלפיכך גם יותר קל, כי זה פחות), וכך גם רשמיי.

לנחיל האנשים הצפוף מאוד יש אפקטים מאוד ברורים בשלושת המיילים הראשונים. מצד אחד הקצב איטי משמעותית ממה שאני שאני יכול לרוץ, מצד שני המיילים עוברים מהר מאוד. עוד לפני שאני מספיק למצמץ כבר מגיעים השלטים של מייל מספר 1 ומייל מספר 2 והופּ, מגיעה גם תחנה השתייה הראשונה. כוס ראשונה, לחיים. אפילו משברון המייל השלישי המסורתי שלי בקושי מורגש.

במייל הרביעי אני נזכר שכבר ארבעה מייל יורד עליי גשם, והוא אפילו קצת יותר חזק מההתחלה. אני אוהב גשם. מסך מים קבוע יורד ממצחיית הכובע שלי כמו המרזבים ב"שיר אשיר בגשם". החולצה שלי אומנם עשויה מלייקרה  אבל במייל השמיני גם לייקרה מצליחה להיות ספוגה במים וזה מטריד. לאורך הדרך אני עוקף אנשים ואנשים עוקפים אותי. הפסקות השירותים התכופות שלי מסייעות מאוד לקטגוריה השנייה. אני מאבחן עובדות מדעיות מדוייקות כמו העובדה שאנשים בעלי חולצה אדומה, כמוני, נוטים לרוץ בקצב דומה לשלי. במייל השמיני אני פוצח בשיחה עם איש בחולצה אדומה אחרי שהוא מהלל את מזג האוויר המושלם לריצה. אצלו בדרום קליפורניה יורדת כמות גשם כזאת בשנה שלמה, והוא מאושר. הוא פעם רץ במרתון בפורטלנד שבו היה בדיוק כזה גשם. לשאלתי כמה הוא כבר עשה הוא אומר "אני חושב ש-14 אבל אני צריך לספור". וחוץ מזה הוא גם וטרינר. מרוב שאנחנו שקועים בשיחה אני כמעט מחמיץ את תחנת השתייה. עוד כוס, לחיים. אחרי שכל אחד מאיתנו מתעכב, שוב, לשירותים, אנחנו נפרדים לשלום.

בין המייל השניים עשר לשלושה עשר מפנה הגשם את מקומו לעננות נמוכה. גם הריצה הקלילה מפנה את מקומה לשפל זמני. השרירים שולחים רמזים שהם לא מקבלים מספיק נוזלים, ותחנת השתייה היתה ממש לא מזמן. לשמחתי כי רבה תחנת השתייה במייל ה-14 היא גם תחנת אוכל. אני מעלה את המינון לשתי כוסות מים, חוטף ג'ל אנרגיה לדרך, לתגבר את החמישה שכבר בכיס, ולוקח חצי בננה לאנרגיה זמינה ומהירה. אני שונא בננות. בששת המיילים הבאים אצטער על הבננה הזו כל פעם שהטעם שלה יעלה לי מחדש בגרון. בתחנת האוכל במייל ה-18 אני מוותר על האוכל. שתייה בלבד מספיק לי. שתי כוסות בבקשה. לחיים.

לאורך הדרך מפוזרים מעודדים, חלקם עומדים שעות בגשם ומוחאים כפיים לכל רץ שעובר. באיזור המייל ה-11 אני רואה בחורה בלונדינית עם קוקו קצר ומעיל כחול. כארבעה מייל אחר כך אני רואה שוב בחורה בלונדינית עם קוקו קצר ומעיל כחול. דה ז'וו ? אני כנראה כבר עייף וכל הבלונדיניות נראות לי אותו דבר. כשהיא מופיעה במייל ה-20 אני כבר משוכנע שזו אותה בחורה. לרגע אני מרגיש כמו ארנבת בתחרות ריצה עם הצב.

המייל ה-20 מסמן את המרחק הגדול ביותר שעברתי באימונים. הוא גם מסמן את הרשלנות של מתכנני המרתון. החל משם אני די משוכנע שהם טעו בסימון המיילים והמרחק בין כל סימון לסימון היה ארוך יותר. גם ה-GPS שלי עושה אותם טעויות כמוהם. בושה. הפסקות השירותים שלי הופכות הרבה הרבה פחות תכופות, ומבחן הצבע מגלה צהוב כהה. שלוש כוסות בבקשה. גם סורבה קטן לאוורר את הפה בין המנות מציעים לי. לא תודה, עוד כוס מים בבקשה. המיילים הולכים ומתארכים ובין ה-22 ל-24 הרגליים כבדות והקצב בהתאם (ראו לינק למטה).

שרירי הסרעפת מזכירים לי שהם קיימים אבל  הסוסים מתחילים להריח את האורווה, קו הסיום במרחק קצר והרגליים הופכות להיות הרבה יותר קלות. הקהל הופך צפוף ורעשני יותר. כל המתקתקות האמריקאית של חלוקת מחמאות בסיטונאות מתקבלת אצלי עכשיו בשמחה רבה ובהגדלת צעדים. את שני המייל האחרונים אני רץ בקצב גבוה יותר משאר הריצה. אחד הרצים לידי מפגין עליצות רבה בשירה ובעידוד רצים אחרים. המסלול מתחיל להתעקל בין רחובות העיר הקטנה והירוקה לקראת קו הסיום ואני מרגיש כמו בריצת אימון בבית. על קו ה-26 מייל עוברת בי תחושת רעד קלה ואני מתחיל לצחוק. לרוץ ולהתגלגל מצחוק. אחרי עוד פנייה אחת אני רואה בקצה הרחוב ח' מנופחת בצבע אדום ועליה כתוב Finish. אנשים מריעים מסביב והרץ המעודד מהמייל הקודם מתקרב בדילוגים עליצים אל קו הסיום. אני שוקל לרוץ ברוורס את הקטע האחרון, או לסיים בסיבוב טנגו, ומתפשר על נסיון הקשת רגליים סטייל ג'ין קלי. אני מתחיל שוב לצחוק וחוצה את קו הסיום בחיוך ענק.

לחצו כאן לתיעוד הרשמי

לחצו כאן לתיעוד הרשמי שלי