עוד ריצה אחת.
סיימתי את ריצת האינטרוולים האחרונה. אם יש משהו שהעיק עליי באימונים האלה זה ריצות האינטרוולים. לאט, מהר, לאט, מהר, לאט, מהר. עם ה"לאט" לא היתה לי בעייה. בקטעים המהירים, שתחומים בזמן או במרחק, אני מספר לשעון שלי מראש כמה זמן אני צריך לרוץ והוא מבטיח לי לצפצף כשזה יגמר. אבל כשאני רץ מהר עם הלשון בחוץ וזה ממשיך וממשיך והוא לא מצפצף אני כבר לא מאמין לו. לא יכול להיות שזה לא נגמר, הוא בטוח טועה במדידת הזמן או המרחק. וכשמגיע הצפצוף הגואל אני עובר להליכה ומקווה שהקטע האיטי יגמר לאט יותר. לקראת סוף האימונים גיליתי שעם כל הטינה שיש לי לחדרי כושר, הרבה יותר פשוט לרוץ אינטרוולים כשמולך מתעדכנים כל הזמן מדדי זמן ומרחק, והבאסים נותנים קצב באוזניים עם אדומי השפתות, הפליטים או החברים של נטשה. המנהג של לעצור בצד הדרך ולהטיל את מימיך קצת פחות מקובל בחדר כושר, לפחות באמריקה.
אחרי האימון אני מנסה להצמד להוראות השבוע האחרון ולצבור שעות שינה. רק עוד שיחת עבודה קטנה לארץ ולסגור את היום. השיחה הקטנה מתדרדרת מהר מאוד לשעות הקטנות של הלילה. אין ברירה, אצטרך להשלים שעות בשנת צהריים. ככה זה כשעובדים מהבית.
בבוקר צריך להסיט הצידה מחשבות מרתון ולעבוד. יש בכל זאת שגרה לקיים.
עוד חמישה ימים.
