אתמול הגיע מֵייל ממנהלת המרתון עם פרטים ושינויים אחרונים. המון פרטים על איסוף מספרים, סגירת כבישים, שעות הסעה ועוד ועוד. בתוך ים המילים והמספרים הולכת ומתגבשת מחשבה ברורה למדי. עוד שבוע. זה ממש ממש מעבר לפינה.
תוכנית האימונים מקטינה משמעותית את הקילומטרז' בשבועיים האחרונים. המטרה היא כמובן לתת לגוף להרגע ולאגור כוחות. תוצר הלוואי הוא תחושת חוסר פעילות. "לא רצתי היום, לא רצתי אתמול, מחר אני רץ משהו קצר וזניח". יש תחושה מאוד ברורה שאני צריך לעשות יותר. הולך ומחלחל חוסר בטחון קטן ביכולת לסיים. בערב אני פוגש ותיקת חמישה מרתונים. היא מתחילה את השיחה בשאלה "אתה מרגיש קצת עצלן, נכון ?" היא מכירה את התחושה.
בשבת אני יוצא לריצה ארוכה אחרונה לפני הדבר האמיתי. קוראים לזה ריצה ארוכה אבל מדובר על הרבה פחות מחצי המרחק. אחרי שלושה מייל מגיע כרגיל הקטע הקשה, השוקיים הדואבים. ושוב זה קצת מייאש, ועכשיו זה גם מדאיג. מאחר וקראתי את מה שכתבתי בבלוג שלי אני יודע שזה יעבור. זה ישתפר וזה יגמר עם חיוך ועם טנדר אדום. חצי עין כל הזמן על השעון, לוודא שאני רץ בקצב המתוכנן. אני אמור לרוץ היום באותו קצב של המרתון, וכמו שמקובל אצלי אני רץ מהר מידי. אם יש משהו שמדאיג אותי באמת זה לשרוף את עצמי מוקדם מידי. אני מנסה להאט ומצליח שניים שלושה קילומטרים. ברביעי אני כבר חוזר לסורי וחוזר לקצב גבוה מידי בלי לשים לב. קללת הרגליים הארוכות.
עכשיו נשארו עוד שתי ריצות לפני. אחת ריצה אמיתית והשנייה טיול קצר בפארקים של דייויס. את הקילומטרים שנותרו אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים.
שלל המאמרים שקראתי מדברים על חשיבות השינה. חלקם אף מדברים על עשר שעות שינה בלילה בשבוע שלפני המרתון. מספר מעט לא הגיוני לרץ חובב שיש לו חיים מחוץ לריצה, שלא לדבר על רץ חובב שיש לו ילדים. אני מתפשר על קצת פחות, אבל לא מחכה עם השינה הרבה זמן אחרי שהילדות במיטה. גם היין המצויין של אחר הצהריים עושה את שלו. אמנם אותם מאמרים דיברו בגנות האלכוהול אבל בכל זאת מדובר במרתון של נאפָּה.
עוד שבוע ושעה.
העיקר שתיהנה. נדבר לפני ואחרי.