שבוע לפני המרתון יצאתי להחליק על קרח. לו היתה קיימת רשימה של דברים שלא עושים שבוע לפני מרתון, החלקה על הקרח היתה מופיעה במקום מכובד בעשירייה הפותחת. אבל אני לא ראיתי את הרשימה, ועל בסיס נסיון עשיר של שלוש החלקות קודמות על קרח יצאתי למשטח. כדי להעלות את רמת הסיכון צירפתי אליי ילד בלונדיני מקסים בן שנתיים ששמח מאוד לראות את העולם חולף במהרה לידו. נסיוני העשיר בתחום הספיק כדי לייצב את שנינו. רוב הזמן. בתום סיבוב או שניים איבדתי את שיווי המשקל. חוש האחריות המפותח שלי שכנע אותי לדאוג קודם לשלומו של הילד. גם אמא שלו שעמדה מולנו עזרה לשכנע. תוך כדי תנועה לא מאוד נשלטת הרמתי אותו באוויר באותה תנועה שבה עכוזי פגע בקרח, והעביר רעידות לא נעימות לאורך כל חוט השדרה. יש עוד שבוע שלם. זה יעבור.
חמישה ימים לפני המרתון ישנתי בחדר לא מאוד חם עם שמיכה לא מאוד עבה. בשלב כלשהו בלילה כופפתי את רגל ימין והרגשתי שריר נתפס ומסרב ליישר את הרגל. למחר דידיתי ברחבי המשרד. יש עוד חמישה ימים שלמים.
שלושה ימים לפני המרתון, תוך כדי עלייה במדרגות הבית, גיליתי שרגל שמאל היחפה שלי מתנגדת קשות לשנות את זוית כף הרגל לעומת הרגל עצמה. במדרגות עליתי בדילוגים צידיים וירדתי בעזרת המעקה. נו מילא. במרתון אין מדרגות ואני לא רץ יחף.
שעה לפני ירייית הפתיחה פורקים האוטובוסים את הרצים. הרצים אומנם שמחים להחלץ ממושבים שבנויים בצורה מושלמת לילדים בגובה מטר וחצי, אבל הקור המקפיא שבחוץ גורם להם לפקפק ברעיון. מאחורי קו הזינוק מפוזרים אנשים ובידי כל אחד מהם שלט, הפייסרים. על כל שלט כתוב זמן סיום, והאיש שאוחז בשלט מתחייב, בעל פה בלבד, לסיים את המרתון פלוס מינוס דקה מהזמן שבשלט. אני מכוון ל 3:30 שעות, אבל נצמד לאיש של 3:25 במטרה להשאר איתו עד המייל העשרים ושם להתחיל לאט לאט להדרדר.
שישים שניות על המייל העשרים, הידוע בכינויו "הקיר". אורכו של מרתון הוא 26.2 מייל. חלוקה מתמטית פשוטה מראה שיש לו שני חצאים, 20 מייל, וכל השאר. אחרי שפוגשים את "הקיר" באיזור המייל העשרים כל מייל נראה ארוך מקודמו וששת המייל האחרונים נראים כמרוץ שלם. המתמטיקה דומה לשני חצאיו של הריון, שמונה חודשים וחודש.
עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחד, זוז.
את רוב האימונים שלי אני עושה לבד. ריצה עם אלפי אנשים היא ריצה שונה כמו שכבר חוויתי במרתון הקודם. ריצה עם פייסר היא בכלל שונה. במקום להתאים את קצב הריצה למה (שנדמה לך) שהגוף שלך אומר, אתה מתאים אותו למישהו אחר, ולמעשה לשעון של מישהו אחר. אני מאושש את מה שאני יודע מזמן, הנטייה הטבעית של הגוף שלי לרוץ יותר מהר בעליות, ומנסה להרגיע את עצמי ולא להשאיר את הפייסר רחוק מידי מאחור. אני מגלה גם את הצד השני של המטבע, שבירידות אני נוטה להאט ומנסה לתקן כדי לא לתת לכולם להתרחק מידי. הריצה ביחד וההתמקדות בפייסר מעבירה בזריזות מייל אחרי מייל לעיתים בלי שאני שם לב בכלל שהוא עבר. בכלל, הפייסר בונה אווירה מסויימת של קבוצה. אותם אנשים רצים לידך רוב הזמן, וגם כשמישהו או מישהי עוצרים לשירותים או לשתייה הם דואגים להשלים את הפער בהגברת מהירות זמנית.
לאט לאט אני מתחיל להשלים את הפער דווקא מקדימה. אני רץ קצת לפני מחנה ה "3:25" וכשאני מאט לשתות הם עוקפים אותי. אני פותח עליהם פער קטן, וכשאני יוצא מהשירותים אני מצטרף למחנה שבדיוק חולף לפני. אני עוצר בעוד תחנת שתייה, וכשאני יוצא ממנה אני מחפש את השלט. איננו. אני בודק את השעון, עושה חישובים קלים בראש, ככל שהראש עוד עובד בשלב הזה, ומגיע למסקנה שהם נמצאים שלושים שניות מאחוריי. ככל שחולפים המיילים הפער על המחנה מסתמן כגדול יותר. 40 שניות, 48 שניות, 54 שניות. עד קו המייל ה-21.
במייל ה-20 החליט מישהו עם חוש הומור מפותח להעמיד שער שדרכו עוברים הרצים וציור של קיר לבנים בשני צידיו. באיחור אופנתי קל של מייל הגיע הקיר גם אליי. תחנות השתייה של כל 2-3 מיילים נמצאות עכשיו כל מייל, אבל נדרשות הרבה הרבה קודם. מייל 22. המיילים נראים ארוכים יותר ויותר, הקצב מרגיש איטי יותר ויותר, והרגליים כואבות יותר ויותר. כשאנחנו חוצים את רחוב 57 אני משוכנע שהסיום הוא ברחוב 12 או אולי ברחוב 9 וחישוב מהיר מגלה שנשאר לנו בדיוק עוד הרבה יותר מידי מרחק. מייל 23. אם ב-17 המיילים הראשונים הפתיעה אותי כל פעם מחדש הידיעה שעבר עוד מייל, עכשיו אני מוצא את עצמי מציץ בשעון ומתאכזב לגלות שעבר פחות משליש מייל מאז הפעם הקודמת שהצצתי בו. מייל 24. הרגליים כבדות והראש מדמיין את קו הסיום ואת המעבר הנפלאה להליכה. כשאני עובר להליכה בשביל עוד תחנת שתייה אני לרגע מתבלבל לחשוב שזה קו הסיום. התאוששות זריזה ואני חוזר לריצה. הפייסר של ה-3:25 עדיין מאחורי אבל כבר לא כל כך רחוק. מייל 25. אנשים מוחאים כפיים בצד הכביש, שלטים, הפנינג שלם על הדשא שנראה כמו רחבת הסיום. הראש עוד זוכר במעורפל את מפת המסלול שממשיך בקו ישר כמעט עד סוף הרחבה ואז פונה שמאלה לכיוון הדשא, אבל הפנייה שמאלה ממאנת לבוא. עוד פחות ממייל לסיום. מרחק שבתי בת השמונה רצה להנאתה כל שבוע ואני לא יוצא בשבילו מהבית. אבל הרגליים חושבות אחרת. אוי הרגליים. בדיעבד מסתבר שהמייל הזה היה המהיר ביותר שלי בכל הריצה אבל בזמן הווה כל צעד מרגיש כמו להרים מגף כבד מתוך בוץ טובעני. והנה הפנייה שמאלה. והנה אני פונה שמאלה. והנה הפיצול לקווי הסיום של הנשים והגברים (זו קליפורניה להזכירכם, לא ירושלים). והנה הפנייה האחרונה. אני שועט קדימה כאיילה פצועה ומזנק על שתי רגליי לגובה על קו הסיום.
3:23
ועכשיו הליכה.
וצרחת שמחה.
ואני מתגלגל מצחוק.
